חינוך פרטי מול ציבורי בבלוג של דני עטר – שפת המצויינות

בויכוח בין תומכי החינוך הציבורי לבין גורמים המנסים לקדם מיזמי חינוך פרטיים, יש שניסו ליצור תמונת עולם מעוות, לפיה החינוך הפרטי הוא בהכרח מתחשב יותר בפרט, והחינוך הציבורי הוא קולקטיביסטי, מתעלם מצרכי התלמיד ומחנך לבינוניות. עצם העובדה שיזמי החינוך הפרטי מקדישים מאמצים לא מבוטלים להשחרת החינוך, מעידה על הסכנה שהחינוך הפרטי טומן בחובו לחברה הישראלית.

 תומכי החינוך הפרטי מרימים את דגל החופש לבחור. ומה לגבי זכותו של כל ילד לקבל הזדמנות שווה? ומה קורה למי שאין ידו משגת? לעולם נשאר חסר-זכויות?… לשיטתם, כן.

הם מאמינים בדרכו של אפלטון. יצירה מכוונת של מעמדות עד לתולדה של  "מלכים פילוסופים". אליטה משכילה ושולטת. הכלי העיקרי לדעתו היה החינוך.  ויוזמי החינוך הפרטי מבינים זאת היטב. הם רוצים להבטיח את מיקומו של הדור הבא מטעמם.

 החינוך אינו מוצר צריכה.

אין שום דבר אקסיומטי בהנחה שהמערכת הציבורית אינה יכולה להציע חינוך מצוין לילד ישראל.

עדיין אפשר למצוא בה ניסיונות חדשניים לחינוך משובח.

דוגמה כזו אפשר למצוא בפרויקט "שפת המצוינות" במועצה אזורית הגלבוע בשיתוף ברנקו וייס וקרן קרב.

קודם כל חזרנו לערכים כמו  סולידריות חברתית וערבות הדדית.

התחלנו את הפרויקט מתוך הכרה בחשיבותה של הקהילה בתהליך החינוכי וביכולתה להמריץ את התלמידים הלאה ולהזניקם קדימה. מדובר בפעילות משותפת למועצה האזורית, קרן קרב ומכון ברנקו וייס. במרכז התכנית עומדת הגישה הפרטנית, ובניית המערכות התומכות מסביב לתלמידים סביב צרכיו ותחומי העניין שלו. התכנית מכשירה צוותי הוראה ומאמנים ללמוד את הסביבה של כל תלמיד – משפחה, חברים, שכונה, ואת תחומי העניין שלו, כדי לבנות סביבה תומכת ככל האפשר לכל אחד לממש את הפוטנציאל האישי שלו, לצמוח אישית ולהיות אזרח תורם ומעורב בחברה הישראלית.

כדי לתרום לחברה הישראלית צריך להכיר אותה ולחיות בה. במועצה האזורית גלבוע מגוון רחב של בתי ספר מזרמים שונים (קיבוצים, מושבים, יישובים ערביים). כל בית ספר הוא קהילה עצמאית בעלת זהות משל עצמה, המתאימה לחברי הקהילה, אבל כל בתי הספר יחד מייצרים שפה משותפת על בסיס האזור המשותף והמועצה כקהילה רחבה יותר. עכשיו בוא נחשוב על תלמידי המיזמים הפרטיים. כיצד בדיוק יטמיעו אצלם ערכים של תרומה לחברה ומחויבות חברתית כאשר הם עצמם נשלפו מסביבתם הטבעית כדי להסתגר בבועה של ילדים שלוקטו להם יחדיו?

ההבדל הבסיסי והבלתי ניתן לטשטוש בין החינוך הציבורי והפרטי נוגע למחויבות לכלל הילדים. פרויקט "שפת המצוינות" במועצה האזורית גלבוע יוצא מתוך נקודת הנחה שכל תלמיד ותלמידה ללא יוצא מן הכלל זכאים לטיפול אישי ופרטני ולמאמץ של המחנכים והקהילה למיצוי הפוטנציאל שלהם. חינוך פרטי בהכרח בנוי על בודדים שעומדים במבחני קבלה ובעיקר בדרישות תשלום (ועם כל הכבוד למגלות סיוע כאלה ואחרות, הפרופיל של תלמידי המערכות הפרטיות הוא לא הפרופיל של תלמידי ישראל). רק מערכת ציבורית ממלכתית יכולה לקחת אחריות על כלל ילדי ישראל, ורק מערכת כזו עושה איתם צדק. חיפושי המפלט מהמערכת הציבורית, וקעקוע היסודות שלה מחלישים את החברה הישראלית ומפוררים אותה. חינוך פרטני, אבל לא בדלני, יכולה להציע גם המערכת הציבורית. מודלים דוגמת "שפת המצוינות" מוכיחים שזה אפשרי. מי שאיכפת לו מילדי ישראל ומהחברה אליה יגדלו, צריך להפנות את משאביו לתבוע חינוך שכזה מהמערכת הציבורית ולא להבריח ממנה כוחות.

מחשבה אחת על “חינוך פרטי מול ציבורי בבלוג של דני עטר – שפת המצויינות

  1. מערכת החינוך הציבורית עדיפה על המערכת הפרטנית. בהיותה כך מטבע הדברים מציבה אתגרים בפני התלמיד אשר להם הוא חייב להתמודד. לא מספיק חינוך בבית ספר ודרישות ו אשמות שונות כלפי המערכת. אלא צריך התערבות חיובית מצד ההורים מתוך הבית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s